טרגדיה היא ענף של דרמה שמתייחסת לנפילה העצובה של גיבור בצורה רצינית. בטרגדיות רבות, הגיבור הוא גיבור טרגי של מעמד חברתי מרומם, שפגמו הטבעי שלו משתלב עם הגורל כדי להביא להרס.
הטרגדיה היא ענף של הספרות, המתייחס לנפילה העצובה של גיבור בצורה רצינית. בטרגדיה הקלאסית, הגיבור הוא גיבור טרגי של מעמד חברתי מרומם, שפגמו הטבעי שלו משתלב עם הגורל כדי להביא להרס. במאות האחרונות יותר, עם זאת, טרגדיה לקחה צורות אחרות, שמציעות גיבורי חוסר חשיבות חברתית והסרת הפגם הטרגי כדי להצביע על חוסר אונים מוחלט של דמות מול אתגרים מודרניים. ללא קשר לפרטים, כל הטרגדיות מנסים לבחון שאלות רציניות של קיום, במיוחד את הקשר בין האדם לבין היקום.
הצורה הטרגית פותחה לראשונה על ידי היוונים הקדומים כאמנות דרמטית. מחזאים כמו סופוקלס ואוריפידס כתבו דרמות טרגיות ללוות חגיגות דתיות טקסיות. מחזות אלה הקימו את המושגים של הגיבור הטרגי, את הפגם הטרגי (חמרציה) ואת הקתרזיס שנוצר. הכניסות והיציאות של מקהלה רעולי פנים שסיפקו פרשנות לאורך כל ההצגה שינו את השינויים בסצנה של תיאטרון מאוחר יותר. המודל היוונית עורר רחמים ופחד מצד קהל כתוצאה מהפעילות הטרגית הטרגית של בחירת דמות וגורלם הבלתי נמנע. גיבורים טרגיים יוונית מתחילים בדרך כלל בהצגה בשיא כוחותיהם - מאושרים, מכובדים, מצליחים, ולידה אצילה. הכישלונות שלהם אופי, לעומת זאת, להניע אותם לבצע שורה של טעויות שמוביל את הנפילה שלהם. הצער הנגרם על ידי הטרגדיה נובע מן היכולת של הצופים להבין את החשיבה של הגיבור ולדמיין את עצמם בנעליו. הקשר הזה עם הגיבור הטרגי נשאר מרכזי בז'אנר למרות וריאציות רבות על פני מאות שנים.
לאחר מותו כצורה מועדפת של ספרות במשך כמה מאות שנים, טרגדיה חווה התעוררות במהלך המאות ה -16 וה -17 באנגליה באליזבת ובתיאטרון הבארוק הצרפתי. מחזאים אנגליים כמו כריסטופר מרלו וויליאם שייקספיר המשיכו במסורת היוונית של גיבורים טרגיים שהובאו על ידי פגמים משלהם, כמו בהיסטוריה הטראגית של ד"ר פאוסטוס , אותלו או מקבת . הם הציגו גיבורים רגילים יותר, עם זאת, והעשירו את הסיפורים שלהם עם תוספת של subplots. סופרים צרפתים כמו ראסין, קורנייל ומולייר כללו גיבורי ילידי הארץ, אך סייעו לפופולריזציה של הטרגיקומדיה, שבה הטרגדיות הסתיימו בתוצאה מאושרת.
במאות השנים הבאות התפתחה הטרגדיה יחד עם צמיחת הרומן. רומנים כמו אנקת הגבהים של אמילי ברונטה, גטסבי הגדול של סקוט פיצג'רלד, ודוסטויבסקי של החטא ועונשו מועבר אלמנטים של טרגדיה סיפורית טופס. אף על פי שהם לא הלכו עוד לאופיים הדרמטי של המחזה, הרומנים הטראגיים התייחסו בכל זאת לשאלות הדתיות והפסיכולוגיות הגדולות סביב הסבל האנושי. כיום, הטרגדיה נותרה ז 'אנר ספרותי מוערך. כמו הקהל המודרני להמשיך ליהנות טרגדיות מכל רחבי אלפי שנים, הם גם ממשיכים לייצר וריאציות חדשות של הז'אנר על הבמה, את הדף, ואת המסך.