הליכה ארוכה למים היא רבי מכר בניו יורק טיימס המבוסס על הסיפור האמיתי של סלבה דוט, פליט מסודן, ועל מסעו המדהים למצוא את משפחתו ולהימלט מהמלחמה. החל משנת 1985, הסיפור עוקב אחר סלבה לאורך שנים רבות של מכשולים וצמיחה. במקביל, הקוראים פוגשים את ניה, נערה צעירה המתגוררת גם בסודן, אך בשנת 2008. ניה הולכת שעות ביום כדי לאחזר מים מלוכלכים למשפחתה, כי זה כל מה שיש להם. שתי הדמויות הן מתקופות שונות מאוד, אך חוותן מספר קווי דמיון והן מקושרות בצורה מדהימה.
סלבה בת ה -11 יושבת יום אחד בבית הספר כאשר פתאום יריות מצלצלות. השנה היא 1985 בדרום סודן, והמלחמה סביבם. כולם מתבקשים לרוץ, לכוון לעבר השיח ולהתרחק כמה שיותר מהבית. נפרד ממשפחתו, סלבה מפחד ולבד, רק מזהה כמה אנשים מהכפר שלו. לאחר שעות הליכה, הקבוצה מתמקמת באסם למשך הלילה, וכאשר סלבה מתעורר למחרת, הוא מבין שהוא נשאר מאחור. סלווה נפגש עם כמה מבני שבטו, הדינקה, מוצא את דודו, יהודי, ומוצא חבר יקר בילד בשם מריאל. נראה שדברים הולכים ומשתפרים עבור סלבה כשהם נוסעים לכיוון אתיופיה, אך הוא דואג שלעולם לא ימצא את משפחתו אם ימשיך לנסוע כל כך רחוק.
הקבוצה נוסעת יחד במשך כחודש, וטרגדיה פוגעת כאשר מריאל נהרגת ונאכלת על ידי אריה בזמן שהוא ישן. הפחד והצער מתגברים על סלבה, אך דודו קורא לו להמשיך הלאה ולא לוותר. לאחר הכנת קאנו משלהם וחציית נהר הנילוס, הקבוצה מתמודדת עם המשימה המפרכת של חציית מדבר אקובו. הם נתקלים באנשים הקרובים למוות או שכבר מתים, והמים מוגבלים ביותר. ביום השלישי של הטיול שלהם במדבר, קבוצת גברים חמושים גונבים את כל האספקה שלהם והורגים באכזריות את דודו של סלבה. ככל שהרוסה ומובסת כפי שמרגיש סלבה, הוא מצליח להמשיך הלאה, בידיעה שדודו וחברו היקר ירצו שהוא ישרוד. בסופו של דבר סלבה והאחרים מגיעים למחנה פליטים באתיופיה, שם היו אלפי על אלפי אנשים, שרובם היו נערים וצעירים. לסלבה היה ניצוץ של תקווה שימצא את משפחתו, אך ככל שחלפו השנים הוא ידע עד כמה הוא בודד מאוד.
לאחר שש שנים ארוכות במחנה, סלווה היה כעת בן שבע עשרה, והידיעה על סגירת המחנה עוררה פחד בינו לבין האנשים. בוקר אחד גשום הגיעו חיילים חמושים למחנה ואילצו את האנשים לצאת. אקדחים ירו, אנשים בולים, צועקים ובוכים כשהחיילים המשיכו להסיע אותם לעבר נהר הגילה שפקוד התנינים, שהיה לאורך גבול אתיופיה וסודן. סלבה עמד בפחד כשראה גברים נמשכים מתחתו על ידי תנינים לפניו, בעוד יריות נשמעות מאחוריו; לא היה מה לעשות חוץ מלהיכנס פנימה. אחרי מה שנראה כמו חיים שלמים של שחייה, סלבה יצא מהצד השני, שם עוד מחכים לו הליכה.
מבלי לדעת מה יקרה כשיגיע, החליט סלבה שהוא ימשיך לכיוון קניה, ובקרוב היו כ -1,500 נערים שעוקבים אחריו. הוא הפך למנהיג הקבוצה הזו, התארגן ונתן לכולם עבודות; הוא עודד אותם ונתן להם תקווה, בדומה לדוד שעשה בשבילו. כעבור שנה וחצי הגיעו רוב הבנים למחנה הפליטים קאקומה בקניה. לאחר שנתיים של אומללות ומה שהרגיש כמו כלא, סלבה עזב את המחנה והלך עוד יותר עד שהגיע למחנה הפליטים איפו, שם הדברים לא היו טובים יותר. בתקופתו באיפו למד סלבה לקרוא מאחד מעובדי הסיוע. הוא שמח על כך, אך איבד את התקווה כי אי פעם ימצא את משפחתו ויהיה חופשי.
כל זה השתנה כאשר סלבה נבחר לנסוע לאמריקה, והוא עתיד לנסוע עם שמונה בנים נוספים; הם נודעו באמריקה בשם הבנים האבודים. לאחר הכנות רבות, נדהם סלבה כשנסע על מטוסים, שתה סודה ונסע מקניה לגרמניה ולאחר מכן לניו יורק. הוא ייקח מטוס קטן אחרון לרוצ'סטר, שם משפחתו החדשה תחכה לו. סלבה לומד במכללה, במגמות בעסקים, ובסופו של דבר שומע על מקום הימצאו של אביו במרפאה בסודן. סלבה גם לומד שאמו, אחיותיו ואחיו רינג עדיין חיים, אך מסוכן מדי לבקר בכפר הישן שלו. לאחר שביקר את אביו וראה עד כמה הוא חולה משנות שתייה של מים מלוכלכים ומזוהמים, השראה לסלבה להציע תוכנית לספק מים נקיים לתושבי סודן. לאחר שנים של תכנון, גיוס כספים ודיבור בפומבי, עמותת סלווה דוט, מים לדרום סודן, הייתה סוף סוף מציאות.
ניה בת אחת עשרה ומתגוררת עם משפחתה בדרום סודן, וסיפורה מתרחש בין השנים 2008-2009. מדי יום, ניה הולכת שעות על גבי שעות כדי להביא מים למשפחתה מהבריכה הקרובה; למרות שהמים אינם נקיים, זה כל מה שיש להם. היא נושאת דליים כבדים, סובלת קוצים, חום ותשישות, הכל בלי להתלונן; לכל אחד במשפחה יש תפקיד, וזה שלה.
יום אחד הגיעו גברים מסתוריים ונפגשו עם דודו, אחיה ואנשי הכפר האחרים. הם דיברו שעות והביטו סביב הארץ ליד הבריכה. ניה התבלבלה. למחרת, אנשים החלו לפנות את הקרקע, בתקווה שימצאו מים מתוקים וניתן לבנות בארות. ניה ואחיה היו סקפטיים, אך לאחר תקופה ארוכה של קידוחים ועבודה קשה, היו מים נקיים ורעננים לרשות אנשי הכפר. ניה נהנית מהעובדה שהיא לא תצטרך עוד ללכת כל כך הרבה זמן למים שגורמים למשפחתה לחלות, והיא אפילו מאושרת יותר כאשר היא לומדת כי יש לבנות בית ספר, שבו תוכל ללמוד לקרוא ולכתוב. . אולי החלק הנפלא מכל, הוא שכל זה התאפשר על ידי בן השבט היריב, צעיר בשם סלבה דוט.
הליכה ארוכה למים הוא סיפור אמיתי מעורר השראה על נער צעיר שחווה אתגרים, נסיגות, אובדן וכאב מדהים, אך מעולם לא ויתר. במקום זאת, הוא בחר להקדיש את חייו לארגון העמותות שלו, מים לדרום סודן, שקדח מעל 250 בארות, וסיפק מים מתוקים למאות אלפי אנשים סודנים. קוראים בכל הגילאים יראו ביראה מהתמדה, אומץ לב וחוסן של סלבה.
הליכה ארוכה אל המים מתרחשת בשני זמנים שונים. סיפורה של סלווה מתרחש ב-1985, וסיפורה של ניה מתרחש ב-2008.
גם ניה וגם סלווה הן בנות אחת-עשרה ב- A Long Walk to Water .
הליכה ארוכה אל המים מתרחשת בדרום סודן. שני הסיפורים נמצאים בהפרש של יותר מ-30 שנה, אז יש כמה דברים שהשתנו בדרום סודן, ויש דברים שלא.
